רוב האנשים המבקרים בטייוואן בפעם הראשונה מופתעים לגלות על השבטים הילידים של האי, שהם למעשה הראשונים שהתיישבו בו לפני למעלה מ-5000 שנים! גם היום, שבטים כמו האמיס, אטיאל ופאיוואן עדיין חיים בהרים ולאורך קווי החוף, ומשמרים עולם תרבותי עשיר במסורות מסקרנות, טקסים עתיקים, מלאכות יד מורכבות, שפות נדירות, וכמובן מאכלים מיוחדים. השבטים הללו מספקים פסיפס חי וצבעוני שמציג את המגוון התרבותי של טייוואן בדרכים שלא רבים זוכים לראות. בסדרת הכתבות הבאה תוכלו לגלות את סיפורו של כל שבט ולצאת למסע לגילוי הסודות העתיקים של האי. סקרנים ללמוד עוד? בואו נצלול :)
והפעם:
שבט פאיוואן!
הפאיוואן (Paiwan או Payuan) הוא אחד מהעמים הילידיים של טייוואן, ושורשיהם נטועים עמוק במסורות עתיקות, מורשת תרבותית ייחודית, וטקסים ססגוניים. השבט מקיים היררכיה חברתית שמשפיעה על כל היבטי החיים של הקהילה - פוליטיקה, נישואים, דת, אומנות, לבוש ועוד. קהילת השבט מחולקת לתתי הקבוצות Ravar ו-Vuculj, לפי שושלת, מנהגים ומוצא אתני, וכל אחת מהן מביאה עמה מסורות ייחודיות ואורח חיים משלה.
נכון לינואר 2020, אוכלוסיית הפאיוואן מונה כ-102,000 איש, אשר חיים משני צדי הר דאו ובחלק הדרומי של רכס ההרים המרכזי, במחוזות פינגטונג וטאיטונג בדרום-מזרח האי.
מה אוכלים?
הפאיוואן מתמחים בחקלאות, ציד וליקוט. בין הגידולים העיקריים לצריכה יומיומית נמנים דוחן, אורז, בטטה ושורש טארו. הטארו הוא חומר גלם שימושי במיוחד, המשמש לבישול, אפיית עוגות, וטחינת אבקה לשימור. מרכיב פופולרי נוסף בקולניריה הפאיוואנית הוא אגוז הבטל (betel nut) הממריץ, אשר מככב בטקסים, חתונות, ובכלל במפגשים חברתיים. באירועים מיוחדים של השבט ניתן למצוא מאכלים מסורתיים כמו עוגות דוחן (qavai בשפה המקומית), או cinavu - תערובת של בשר, אורז, דוחן וירקות שנעטפות בעלי בננה או עלי טארו, ואת ה״מעטפות״ האלו מבשלים או מאדים. ה-cinavu מסמל את אחדות המשפחה והקהילה.
מה לובשים?
בעת הקדומה בני הפאיוואן יצרו בגדים מסיבים וקליפות. עם הזמן הם למדו לתפור בגדים מבדי פשתן, כותנה וצמר.
בגדי הגברים המסורתיים של הפאיוואן כוללים כיסויי ראש המעוטרים בנוצות, חרוזים או ניבי חזיר, שהם סמלים לאומץ והישגים בציד. הם לובשים אפוד ללא שרוולים או ז'קט ארוך מעוטר, ובחלק התחתון חצאית מסורתית או מכנסיים מבד ארוג ביד (לרוב ידי נשות האצולה של השבט).
נשים באופן מסורתי לובשות שמלות או חצאיות ארוכות מעוטרות בדוגמאות גיאומטריות צבעוניות. כמו הגברים, גם להן יש כיסויי ראש מרהיבים המעוטרים בחרוזים, נוצות ואבני חן, או רצועות מצח מקושטות. הנשים עונדות תכשיטים המהווים סמל למעמד ועושר - שרשראות, צמידים ועגילים גדולים מחרוזים וזכוכית צבעונית.
המעמד החברתי של אנשי השבט בא לידי ביטוי בביגוד - ראש השבט והאצולה זוכים לעיטורים מיוחדים על בגדיהם, והם גם מבדילים את עצמם באמצעות קעקועים על זרועותיהם ופרקי הידיים. גם פשוטי עם בעלי הישגים מיוחדים יכולים להתקעקע.
שלושת אוצרות הפאיוואן:
כמו מרבית השבטים, גם הפאיוואן מתמחים בגילופי עץ ואבן, אך המורשת האומנותית החשובה והידועה שלהם היא ״שלושת אוצרות הפאיוואן״, שהם כדי חרס, חרוזי זכוכית וסכיני ברונזה. מדוע ולמה?
כדי חרס - על פי האגדה, אבות הפאיוואן נולדו מכד חרס, ועל כן הכלים האלו הם מקור של ידע ורוחניות. מוזר ככל שזה ישמע, הכדים מחולקים לזכרים, נקבות וזכרים-נקבות, בהתבסס על הדוגמאות שעליהם. למשל, נחש צפע לזכרים, פרחים ופעמונים לנקבות, ושתי הדוגמאות לזכר-נקבה. הסירים האלו נחשבים לנדירים, והם משמשים כפריטי נדוניה חשובים בחתונות של המעמד הגבוה בשבט.
חרוזי זכוכית - אגדה נוספת של השבט מספרת שהאלים הביאו לחופי הים של פאיוואן חרוזים עשויים מעיני דגים ושפריריות, והחליטו להפקיד אותם בידי הפאיוואנים כדי להפיק מהם תכשיטים יפהפיים. בעבר אנשי השבט היו רוכשים חרוזי זכוכית באמצעות מסחר, אך עם השנים הם התחילו לייצר אותם בעצמם, מה שיצר תרבות ייחודית סביב החרוזים. למשל, חרוזים חשובים מקבלים שם - ״חרוז האצילות והיופי״ לחרוזים היקרים ביותר, ״חרוז הנמר המעונן״ מתייחס לאגדות אוהבים ולכן מהווה פריט נדוניה חשוב במיוחד, ״חרוז דמעת השמש״, ועוד. כפי שבוודאי הבנתם, גם פריט זה נמצא בבעלותם של אנשי המעמד הגבוה בלבד.
סכיני ברונזה - גם במקרה זה ישנה אגדה, המספרת איך האלים ירדו אל בני אדם ונתנו להם מתנות כדי להצילם מסכנות שונות. בין המתנות האלו היו סכיני ברונזה, שנועדו לשמש למטרות יומיומיות וכמובן, לשמור על ביטחונם של האנשים. האגדה מתארת קשר חזק בין האלים לבני האדם, ולכן בעיני הפאיוואן סכין הברונזה הוא סמל להגנה, שגשוג וכוח. ישנם סכיני עבודה וסכינים טקסיים, שגם הם מסווגים על פי המעמד החברתי של בעליהם.
איפה גרים?
הפאיוואן בונים בתים מצפחה, עץ, במבוק, קש או לבני בוץ. בית טיפוסי בנוי על משטח טרפז עם קרקע, גג וקירות מצפחה. לבתי אצילים יש חצר קדמית מרווחת ומזבח הבנוי מערימת אבנים גבוהה. זוכרים את תת הקבוצה ווקולג׳ (Vuculj)? אצלם ניתן למצוא מבנה חשוב, ששימש בעבר כבית משפחתו של ראש השבט ובהמשך הוסב ל״בית רוחות האבות״. בתוך הבית יש לוחות אבן עם דוגמאות של נחש צפע ועצמות של בעלי חיים, וזה המקום בו אנשי השבט מתפללים לאבות הקדומים ועורכים טקסים שונים.
היורשים:
מערכת הירושה של הפאיוואן פועלת כך שהילד הראשון, בין אם זה בן או בת, יורש את רכוש המשפחה ומנהל את ענייניה. האחים והאחיות הצעירים יותר עוברים לגור עם משפחת בן או בת הזוג כאשר הם נישאים. נשמע פשוט, אבל… אם בני בני הזוג אינם הבכורים, הם פשוט מקימים משפחה חדשה בנפרד. אם שניהם היורשים, הם נשארים בבתיהם ומנהלים את ענייני שתי המשפחות, כאשר ילדם הראשון ובר המזל (או לא?) יורש את רכוש שתי המשפחות.
מי הבוס?
כאמור, החברה הפאיוואנית היא היררכית מאוד, ומחולקת למעמדות: צ'יף, אצולה, שאמאנים וכמרים, פקידים ופשוטי העם. תפקיד הצ'יף עובר מהאב לבן הבכור. לכל מעמד יש זכויות שונות, כאשר לצ'יף כמובן מעמד עליון, הכולל בעלות על האדמה הנהר ואתרי הציד של השבט, וכן האחריות לדאוג לאנשי השבט, כולל המעמדות הגבוהים, בתמורה לחלק מתשואותיהם. הצ'יפים והאצילים זכאים לקעקועים מיוחדים ולבעלות על בתים רחבי ידיים עם עיטורים מגולפים. הפקידים ממוקמים בין האצילים לפשוטי העם ויש להם זכויות נוספות כמו פטור ממס. פשוטי העם יכולים לעלות במעמד חברתי בזכות הישגים אישיים, או באמצעות נישואים למעמד גבוה יותר.
הדת העממית:
בדת הפאיוואנית יש מושג חשוב בשם ״צמס״, המתייחס לאמונה בכוחות על-טבעיים שמשפיעים על העולם ועל חיי האדם הגשמיים והרוחניים. על פי המיתולוגיה המקומית, היצורים העל-טבעיים, ביניהם אלי הרים, נהרות ורוחות אבות, נחלקים לטובים ורעים - הטובים שומרים על בני האדם ומביאים מזל, והרעים אסונות ואומללות. אנשי הפאיוואן אף נוהגים לשכור את שירותיהם של שאמאנים או כמרים כדי לקיים טקסים שונים שמטרתם לתקשר עם הצמס.
מבין היצורים העל-טבעיים, הקרובים ביותר לליבם של בני האדם הם האבות הקדמונים, ״vudu״ בשפה המקומית, שהם למעשה קרובי משפחה שנפטרו. הוודו נוכחים בחיי היומיומים של אנשי הפאיוואן, למשל: לפני ששותים יין, מטיחים עם האמצע מספר טיפות לעבר הבית או האדמה כדי להציע לאבות הקדמונים. בנוסף, בכל בית פאיוואן מסורתי יש מזבח אבות.
במהלך הכיבוש היפני והתפשטות הנצרות בשנות ה-60, המסורות הפאיוואניות הוגבלו. כיום, הנצרות נפוצה לצד הדת המסורתית, וניתן למשל לראות גילופים ודפוסים בסגנון פאיוואני בכנסיות, המסמלים שילוב בין תרבות מסורתית ואמונות מודרניות.
פסטיבלים וטקסים:
חג ההודיה לקציר דוחן
הפאיוואן מקיימים טקסים בכל שלב של חקלאות הדוחן (שאגב, נקרא ״דוחן״ גם בשפה המקומית) - גידול, זריעה, ולבסוף הקציר. לאחר הקציר, הם חוגגים את חג ההודיה, המסמל התגברות על השנה שחלפה והכנה לשנת החקלאות הבאה. הפסטיבל כולל אחסון דוחן, תפילות ומנחות לרוחות האבות, ובדיקת היבול על ידי השאמאן והכומר.
חג חמש השנים
עבור אנשי ווקולג', טקס חמש השנים הוא החשוב והסמלי ביותר. הם מאמינים שרוחות האבות מבקרות כל חמש שנים, והם מקיימים טקס זה לשם קבלתן. ישנן הכנות רבות לטקס, הכוללות קידוש של המרחב השבטי, טיהור הדרך לאבות, והכנת האביזרים והמנחות הנדרשים. בטקס הראשי מקבלים את פניהן של רוחות האבות על ידי דקלום שמותיהם, הענקת מנחות, והרבה מוזיקה. החג נמשך מספר ימים, במהלכם ישנם טקסים שונים, כמו גירוש הרוחות הרעות על ידי שאמאן, משתה עם שירים וריקודים, וכן טקס של ירי כדורים למטרה, כאשר לכל כדור יש משמעות שונה (למשל, קציר טוב, בריאות וכו׳).
מה חשבתם על התרבות העשירה והססגונית של שבט הפאיוואן?
עברו לפרק הבא וגלו גם את שבט האטיאל, שאולי מוכר לכם מהמעיינות החמים בעיירה וולאי. קראו על קעקועי הפנים, המנהגים השיתופיים המעניינים של הקהילה, ודרך הגאגא המסקרנת.
מתכננים ביקור בטייוואן ורוצים להפיק ממנו את המירב?
מתחילים פרויקט הקשור בטייוואן וזקוקים לייעוץ והכוונה?
מעוניינים לשלב בטיול שלכם סיור תרבות מעמיק עם מיטל מרגוליס לין?
לכל עניין ושאלה אנחנו מזמינים אתכם ליצור איתנו קשר.
Comments