רוב האנשים המבקרים בטייוואן בפעם הראשונה מופתעים לגלות על השבטים הילידים של האי, שהם למעשה הראשונים שהתיישבו בו לפני למעלה מ-5000 שנים! גם היום, שבטים כמו האמיס, אטיאל ופאיוואן עדיין חיים בהרים ולאורך קווי החוף, ומשמרים עולם תרבותי עשיר במסורות מסקרנות, טקסים עתיקים, מלאכות יד מורכבות, שפות נדירות, וכמובן מאכלים מיוחדים. השבטים הללו מספקים פסיפס חי וצבעוני שמציג את המגוון התרבותי של טייוואן בדרכים שלא רבים זוכים לראות. בסדרת הכתבות הבאה תוכלו לגלות את סיפורו של כל שבט ולצאת למסע לגילוי הסודות העתיקים של האי. סקרנים ללמוד עוד? בואו נצלול :)
והפעם:
שבט אטיאל!
ברוכים הבאים לעולמם המרתק של בני האטיאל, אחת מהקבוצות האתניות העתיקות ביותר בטייוואן. משמעות המילה "Atayal" בשפתם היא "אנשים" או "קרובי משפחה", ובני האטיאל רואים את עצמם כאנשים מחוברים ושורשיים. דרך טקסים מורכבים, כמו למשל טקס רוח האבות, הם מתחברים אל שורשיהם הרוחניים ואל החוקים העתיקים שנמסרו מדור לדור - ה״גאגא״.
בשנים האחרונות, עם העלייה במודעות לשימור התרבות הילידית, התפצלו שני ענפים אתניים מתוך האטיאל – טרוקו (Truku) וסדיק (Sediq) – שהכריזו על עצמאותם בשנים 2004 ו-2008 בהתאמה. נכון לינואר 2020, אוכלוסיית האטיאל מונה כ-92,084 נפשות, והם ממשיכים לשמור על מסורותיהם הייחודיות ולהעשיר את התרבות הטייוואנית.
בני האטיאל הם הקבוצה האתנית הפזורה ביותר בטייוואן. הם חיים בשבעה מחוזות שונים, בעיקר באזורים ההרריים במרכז ובצפון טייוואן, שם הם מתגוררים בערים ובכפרים. אחד המקומות בהם מתגוררים בני האטיאל היא עיירת המעיינות החמים ההררית וולאי (Wulai), שמשמעות שמה בניב המקומי היא פשוט ״מעיינות חמים״ :) וולאי נמצאת במרחק של כארבעים דקות נסיעה מטייפה, ואנחנו ב-Taiwanit מארגנים סיור יומי מיוחד לעיירה, שכולל היכרות עם השבט, הליכה בנופים פסטורליים, וכמובן - טבילה במעיינות. קראו עוד על הסיור.
אוכל, קדימה אוכל:
בני האטיאל מתפרנסים בעיקר מחקלאות וציד. הם מגדלים דוחן, אורז ובטטה, וצדים בעלי חיים בשביל צריכת חלבון. באמצע המאה ה-20, בעקבות היפתחותם לשוק הכלכלי הכללי, מגוון הגידולים שלהם התרחב גם לאורז ולשלל פירות וירקות, כמו אפרסקים, אגסים, פטריות, ג׳ינג׳ר ועוד.
המזון המסורתי של בני האטיאל כולל דוחן, אורז, בטטה וירקות כמו מלפפון, דלעת ושעועית. בחגים הם נוהגים לאכול בשר, דגים ושרימפס. יין דוחן ויין אורז הם משקאות פופולריים, ובין המנות המיוחדות שלהם אפשר למצוא נקניקיית חזיר בר, ולקינוח דאו דאו - סופגניה מסורתית, מטוגנת בשמן עמוק ומוגשת עם רטבים וממרחים כמו דבש, קרם שוקולד או קרם קוקוס. בני האטיאל גם מפורסמים למדי בקפה האיכותי שלהם, שנמכר בכל רחבי האי. מומלץ :)
מה לובשים?
הביגוד המסורתי של בני האטיאל עשוי מפשתן, כותנה וצמר. הצבעים הנפוצים הם כחול, צהוב, אדום, שחור ולבן. בגדי הנשים והגברים כוללים דוגמאות מורכבות, המסמלות את עין הרוח המגנה עליהם. בגדי המעטפת המסורתיים, המכונים "lukkus-kaxa", הם מין אפודים ארוכים מעוטרים בקונכיות לבנות. הם משמשים מרכיב חשוב בנדוניה המשפחתית, ונלבשים על ידי הצ'יף, זקני המשפחה והלוחמים בהזדמנויות חשובות.
מסורת האריגה:
האריגה היא אומנות חשובה בקרב בני האטיאל, עד כדי כך שמעמדן של נשים נקבע בין היתר על פי כישרונן במלאכת האריגה. הם משתמשים בפשתן ובסיבים אחרים ליצירת בדים צבעוניים. בשנים האחרונות, עבודות האריגה המסורתיות של האטיאל הפכו למוצרי תרבות פופולריים, ובכך הן מסייעות להחיות את התרבות השבטית שלהם.
קעקועי פנים:
קעקועי הפנים, שנקראים בשפה המקומית ״פטסאן״, הם סמל לבגרות ויש להם ערך רוחני עמוק עבור אנשי האטיאל, אשר מאמינים שהם מגנים מפני רוע. גברים מקעקעים את פניהם לאחר ציד, ונשים לאחר שרוכשות מיומנויות אריגה. הקעקועים גם נחשבים למין תעודת זהות רוחנית - כשהנשמה מגיעה לעולם הבא, רוחות האבות מזהות את האדם לפי קעקוע הפנים שלו.
הקעקועים ממוקמים על הפנים, החזה, הבטן, הידיים והרגליים, כשהפנים הם המקום החשוב ביותר. גברים ונשים מקעקעים את המצח בקווים אופקיים, גברים גם מקעקעים את הסנטר בדוגמאות אנכיות, ונשים מקעקעות את הלחיים בקווים מקבילים או אלכסוניים. בשנים האחרונות הדפוסים האלו מופיעים גם על מוצרים תרבותיים ויצירתיים, כסמל לזהות האטיאלית.
איפה גרים?
האטיאל ידועים באדריכלות המגוונת שלהם, המשתמשת בחומרים טבעיים לבניית בתי מגורים, מבני עזר ומבנים ציבוריים. בתי המגורים המסורתיים כוללים בתי עץ תת-קרקעיים ובתי במבוק שטוחים עם גגות דשא, שתוכננו להגן מפני לחות ומכרסמים. מבני העזר כוללים רפתות, שבהן גם מאחסנים דגנים וירקות, וכן צריפים חקלאיים אשר ממוקמים בשדות ומשמשים לאחסון כלים ויבולים. בנוסף, מגדל שמירה מעץ נבנה בכניסה לשטח השבט ומשמש לצפייה בסביבה, הגנה, התכנסויות ותקשורת.
נישואים פלוס:
בני האטיאל מקיימים מבנה משפחתי פטרילינאלי, כלומר המגורים הם אצל משפחת האב והחברה היא פטריארכלית. המונוגמיה היא הנורמה, וגברים ונשים יכולים להתחתן זה עם זה רק לאחר חמישה דורות של ריחוק משפחתי.
גלאנג/אלאנג:
השבט מהווה את יחידת היסוד בחברת האטיאל, ובשפתם הוא נקרא ״גלאנג״ או ״אלאנג״. באופן מסורתי, שבט מורכב מקבוצה של אנשים החולקים קשר דם וחיים באותו איזור, לרוב בלב ההרים. צורה נוספת של שבט היא קבוצת אנשים שהתאגדו על בסיס אחר - טקסים, ציד, עבודה ועוד. השבט מנוהל על ידי ראש שבט ומועצת זקנים. ביחסי הפנים, השבט מחויב להגן על חבריו, וביחסי החוץ, הוא יוצר בריתות עם שבטים אחרים מאותה משפחה להגנה מפני אויבים, מושג הנקרא ״Mulaxen Galang״.
מי הבוס?
הצ׳יף של האטיאל מכונה ״מארהו״ (Maraho) או ״ראדן״ בניבים המקומיים. הצ'יף מנהל את ענייני הקהילה הפנימיים, וגם מייצג את השבט כלפי חוץ. תפקיד הצ'יף יכול לעבור בירושה, כפי שנפוץ בשבטים משפחתיים, או להיבחר על ידי מועצת הזקנים, במקרים שבהם הצ'יף הקודם אינו מסוגל למלא את תפקידו.
גאגא:
מושג ה״גאגא״ נמצא בלב תרבות האטיאל, והוא מתאר מערכת חוקים והוראות שנמסרו מדור לדור על ידי האבות הקדמונים. הוא מכתיב איך לחיות, לחגוג, לצוד ולעבוד. לפי המסורת, הגאגא מביא מזל טוב ושפע לכל מי שמקיים אותו, בעוד שהפרתו יכולה להביא למזל רע. זו יותר מסתם רשימת ״עשה ואל תעשה״ - מדובר בסיפור המשותף של השבט, שמנחה את בני האטיאל בחיי היום-יום ומחבר אותם לרוח אבותיהם.
חלוקה לקבוצות:
בחברת האטיאל המסורתית ישנה חשיבות רבה לקבוצות השונות המרכיבות את השבט - ״gutux״ בשפה המקומית. כל קבוצה ממלאת תפקיד ייחודי ודואגת לשימור מסורות עתיקות. קבוצות אלו כוללות את קבוצת הציד, קבוצת הטקסים, קבוצת שיתוף המזון וקבוצת העבודה.
קבוצת הציד מורכבת מגברים שיוצאים יחד לצוד, והיא גם מהווה יחידה קרבית בזמן מלחמה. קבוצת הטקסים (החשובה ביותר!) אחראית על קיום טקסים דתיים כמו פסטיבל הזריעה וטקס רוח האבות. קבוצת שיתוף המזון דואגת לחלוקת המזון בין חברי השבט, במיוחד במהלך חתונות ואירועים מיוחדים. קבוצת העבודה היא קבוצה גמישה של חברים שמתאגדים לבצע משימות כמו בניית בתים או קציר, כאשר העזרה ניתנת בצורה הדדית.
העל-טבעי - Utux:
בתרבות האטיאל נהוג לדבר על המושג ״utux" - אמונה בעל-טבעי, בתרגום חופשי. מבין שלל האמונות השונות, החשובה ביותר היא האמונה ברוח האבות, לפיה רוח האבות מביאה מזל וברכה, והקפדה על ההוראות והחוקים שהותירו האבות (גאגא, זוכרים?) תבטיח בריאות ושפע. הפרת ההוראות לעומת זאת עלולה להביא מזל רע.
בנוסף לאמונה המסורתית, האטיאל החלו לקבל על עצמם דתות מערביות בשנות ה-60, וכיום יש כנסיות בכל קהילה שבטית. יחד עם זאת, טקסי החקלאות ורוח האבות נשמרים ברוחם התרבותית.
פסטיבל הזריעה:
פסטיבל הזריעה, המכונה ״סמיאטו״ (smyatu), הוא אחד האירועים החשובים ביותר בתרבות האטיאל. במהלך הפסטיבל, נבחרים נציגים משתי המשפחות שהניבו את היבול העשיר ביותר בעונה הקודמת להוביל את הטקס. הם מביאים מנחות של עוגות ויין דוחן לשדות ומתפללים לברכה של יבול שופע. הנציגים חופרים בורות, שותלים זרעים, ומבקשים מהאבות הקדמונים לשמור על השדה. הטקס מלווה בחלוקת עוגות ויין דוחן לכל בתי השבט, כסמל לחלוקת הכוח הרוחני של הגאגא. בנוסף, הגברים מתאספים כדי להקשיב לדברי חוכמה של זקני השבט, וכדי לאכול בשר מרפא - בשר מחיות שניצודו במיוחד לטקס ונחשב לבעל סגולות רפואיות או רוחניות. למחרת כל משפחה שולחת נציג לטקס הזריעה באדמות החקלאות.
במהלך חג הזריעה, כל בית חייב לשמור על אש דולקת ואסור לו לשאול או להשאיל אש מאחרים, ובנוסף יש להימנע ממגע עם פשתן, מחטים, או כריתת צמחים.
טקס רוח האבות:
טקס ה״מאהו״ (maho) מתקיים בין אוגוסט לאוקטובר, לאחר קציר הדוחן. לפני הטקס נקבצים חברי השבט כדי להכין בשר מרפא, וכל בית מכין עוגות דוחן ויין דוחן. ביום החגיגי הגברים מתאספים לפני עלות השחר וצאצאי כל אב קדמון שולחים נציגים עם המנחות שהוכנו מבעוד מועד. הצ׳יף וסגנו מובילים את המצעד למקום בו מתקיים הטקס, ובדרך הם קוראים בכינויים של ״אבותיהם הקטנים״ - למשל סבים וסבתות - כדי להזמין את רוחות האבות של השבט לטקס. הטקס עצמו כולל ריקודים, מזמורים, והענקת מנחות כדי לקבל ברכות לשנה הקרובה מרוחות האבות.
נהניתם לקרוא על שבט האטיאל?
המשיכו לפרק הבא והאחרון וגלו את הרוקאי - אחד מהשבטים הילידים המרתקים של טייוואן, עם סיפורים מסקרנים על השושן ועל נחש הצפע, וטקסים מיוחדים שיעשו לכם חשק לטוס לטייוואן רק בשבילם.
מתכננים ביקור בטייוואן ורוצים להפיק ממנו את המירב?
מתחילים פרויקט הקשור בטייוואן וזקוקים לייעוץ והכוונה?
מעוניינים לשלב בטיול שלכם סיור תרבות מעמיק עם מיטל מרגוליס לין?
לכל עניין ושאלה אנחנו מזמינים אתכם ליצור איתנו קשר.
Comments